top of page
שאלות ותשובות
הסליחה לבלתי-נסלח:
פעמים רבות אנחנו נשאלים וגם מהרהרים בעצמנו על גבולות הסליחה. יש בכלל גבולות לסליחה? האם אפשר לסלוח להכל? לכל אדם או גוף פוגעני? על כל מעשה של פגיעה? האם זה נכון וצודק? הרבה אנשים נוטים להצהיר על גבולות הסליחה שלהם, משהו כמו, ״להוא או על זה לא אוכל לסלוח אף פעם״, או אפילו, "על כך אסור לסלוח!״ יתכן שזה נכון, עבורם. ויתכן גם שהצהרה כזו לא מבטאת גבול, אלא יוצרת אותו ומגבילה את יכולת הסליחה שלנו. היכולת לסלוח היא משהו מתפתח, כמו אימון כושר במובן מסוים, יכולת שאנו חושפים בתוך עצמנו, והיא מתחזקת עם התרגול. לפעמים יש גם סיפורים מעוררי השראה של סליחה שנדמית בלתי-אפשרית, שמעודדים אותנו בדרך הסליחה ומרחיבים את הגבולות שיצרנו לה. סיפור בולט במיוחד הוא של אווה קור, שהצהירה מספר פעמים בציבור שהיא סלחה למנגלה, ההוא מאושוויץ שהתעלל קשות ביהודים, במיוחד בילדים תאומים, עליהם הוא ביצע ״ניסויים״ מחרידים. ואחר כך היא גם סלחה לפושעים נאצים אחרים. אווה היתה בעצמה תאומת מנגלה שהיא ואחותה התאומה מרים סבלו תחת ידו המענה. במשך כארבעים שנה היא היתה נתונה לשנאה עזה כלפיו. ואז היא עברה תהליך אישי מפתיע, בסופו היא סיימה את פרק השנאה ויכלה להצהיר בפומבי על סליחתה למנגלה. מבחינתה, עול כבד ירד מכתפיה. כל מהלך חייה עבר שינוי חיובי משמעותי. כאשר נשאלה לגביו, התשובה שלה היתה כנה, ישירה ופשוטה: הוא כבר לא חלק מהחיים שלי. וזהו. ההוא, שהיה חלק מכאיב מחייה במשך עשרות שנים, שתפס את החלקים הטובים של הכרתה והמשיך לענות אותה שנים ארוכות אחרי שהשתחררה מציפורניו הדורסניות, כבר לא חלק מחייה. הרווח מבחינתה היה עצום, בלתי-נתפס. אם היא הצליחה - לא נוכל גם אנחנו?
השאלה שלא נשאלת: הרעיון של לסלוח הוא מאתגר. קל לנו להבין למה טוב לאחרים לסלוח, אבל כשזה נוגע לנו, לפעמים אנחנו מרגישים אפילו תרעומת על עצם הרעיון. נכון, זה חשוב לסלוח, נכון, זה מועיל לסלוח - אבל - שאני אסלח? מה פתאום! וזו השאלה שמהדהדת כמעט מתחת כל השאלות שעולות בהקשר של הסליחה: שאני אסלח? והתשובה היא קלה ופשוטה, ממש נעים לומר אותה: כן. שאת או אתה ובעיקר אני - תסלחי, תסלח, אסלח, נסלח. נשים לב - כל עוד אני מזדהה עמוקות עם כאב הפגיעה, עם המשמעות שאני מייחס לה, עם המשמעות שאני מייחס לכל ההקשר הרחב של הפגיעה - הסיכוי הוא שהתגובה הראשונה תהיה כמו שכתבנו כאן: שאני אסלח? מה פתאום. עוד לא הגיע הזמן, אני עדיין לא מוכן, התנאים טרם הבשילו ועוד. בעוד שאם מישהי או מישהו אחר ישאלו אותי אם לסלוח - -אחרי שלמדתי על יתרונות הסליחה קל לי לייעץ להם: בטח, הסליחה טובה לכם. אז מה עושים? בוחנים שוב את ההזדהות הזו עם כאב הפגיעה והמשמעויות השונות שאנחנו מייחסים לה, עם הסיפור שבנינו על גבי הפגיעה והוא כולו שלנו בראש. ואז מחליטים שהפעם נפעל באופן שונה - נשאל את עצמנו מה היינו מייעצים לאחרים, וככה נפעל, כאילו אנחנו האחרים. שלא נדאג, זה לא מוביל לפיצול בתוכנו, אלא להיפך: לחיבור פנימי עמוק עם יכולת נהדרת לחרוג מההזדהות המגבילה עם הפגיעה, עם הכאב שלי. ואז נפתחת עבורנו דלת הסליחה ומבעד לפתח החדש שנוצר אנחנו יוצאים אל דרך השחרור.
תודה לך על האומץ לשתף בכנות כזו, כולנו ובכל גיל כמהים לאהבת אם או אב וזה אף פעם לא פשוט. הכאב שאתה מתאר הוא מהעמוקים והמורכבים שיש, כשמדובר ביחסים עם הורה, במיוחד אם הילדות הייתה חסרה באהבה ובנוכחות, הפצע נוגע בשורשי הזהות שלנו.
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להתיר לעצמך להרגיש הכול - גם את הכעס וגם את הגעגוע והכמיהה. סליחה אינה מגיעה במקום הכאב, היא צומחת מתוכו. היא לא נועדה למחוק את העבר, אלא להעניק לך חירות מהמשקל שהוא נושא. הכמיהה לאם שלא היתה מובנת אמנם, אבל היא גם מהווה מכשול לכל התקדמות עצמית ובוודאי רוחנית. כחלק מתהליך ההתקדמות רצוי לקבל את העובדה שהאם היתה מוגבלת ביכולותיה ולא נכחה כפי שרצית שתהיה עבורך, וכנראה בחיים הללו לא תהיה לך אם כפי שרצית. אבל - אפשר לנוע קדימה כאדם מבוגר, במקום להישאב שוב ושוב אל העבר הכואב והצבע בו הוא צובע את ההווה. הסליחה לאם, באפן תהליכי, יכולה לשנות את הצבע של חייך.
ננסה להיות קצת יותר מעשיים במענה הזה ולכן הנה כמה הצעות:
כתיבה עצמית: נסה לכתוב מכתב לאמך (לא בהכרח לשלוח), שבו אתה מבטא את כל מה שלא נאמר: את הכאב, את הכעס, וגם את הרצון לאהבה. הכתיבה מאפשרת לסדר את הסבך הרגשי ולתת מקום לילד הפנימי שבתוכך.
הפרדה בין האחריות שלה לבין החופש שלך: ייתכן שהיא לא יכלה לתת, כי גם היא נשאה פצעים שלא נרפאו. זה לא מצדיק, אבל מסביר. כשאתה מזהה את הגבול הזה, אתה מפסיק להגדיר את עצמך דרך החוסר ומתחיל לבחור איך אתה רוצה להמשיך את חייך.
תרגול חמלה עצמית: נסה להיות ההורה שלא היה לך. דמיין כיצד היית רוצה שיתייחסו אליך, ודבר אל עצמך באותו אופן: בעדינות, בחום, בלי שיפוט. החמלה הזו היא הבסיס לסליחה אמיתית. רובנו חווים זאת ביחס שאנו נותנים לילדינו ובניסיון לפצות על מה שלא היה לנו.
הרחבת ההבנה על סליחה: סליחה אינה ויתור או השלמה. זו בחירה מודעת להשתחרר מן הקשר המשעבד בין הכאב לאדם שפגע. היא לא למען האם, אלא למענך.
שיחה או ליווי תומך: לפעמים הדרך עוברת דרך שיחה עם איש מקצוע, קבוצת תמיכה, או אפילו במסגרת רוחנית שמחזיקה מרחב רך לסיפורים מהסוג הזה. לעיתים רק להרגיש שמקשיבים לך באמת, זו תחילת הריפוי.
סליחה מדורגת - אינך חייב לסלוח כעת. אולי השלב הראשון הוא רק להפסיק לשנוא. אולי רק להסכים לראות את המורכבות. כל צעד קטן כזה הוא ניצחון של הלב. בתהליך הסליחה אנו תחילה בוחרים אירוע קל יותר ומתחילים שם.
תהליך הסליחה במקרה כזה אינו קו ישר. יהיו ימים שבהם תרגיש משוחרר יותר, ואחרים שבהם הכאב יכביד שוב. אך כל פעם שאתה בוחר להישאר עם הכאב מבלי לברוח ממנו, אתה סולח לעצמך על מה שלא קיבלת, ומרפא את הילד ההוא שבתוכך.
חשוב להבין שאלו אינם בהכרח שלבים ליניאריים שיש לעבור בסדר קבוע, אלא ממדים שונים שבהם מתרחש הריפוי, בתוך הלב, בזירה המוסרית, ובמערכת היחסים עצמה. האבחנה הזו קריטית, משום שהיא מעניקה לנו מפת דרכים ברורה לשליטה ברווחה הנפשית שלנו, גם כשהצד השני אינו משתף פעולה.
סליחה היא קודם כל פעולה רדיקלית של הלב, המתרחשת במרחב האישי והפנימי של הנפגע בלבד. זוהי בחירה מודעת לוותר על הזכות לכעס, לטינה ולרצון בנקמה, ולפנות מקום לחמלה והבנה כלפי הפגיעות האנושית של הפוגע. מעבר לכך, הסליחה כרוכה בשינוי עמוק של תפיסת העולם והעמדות כלפי האדם, העולם ואף כלפי הפוגע, שינוי המאפשר לנו לראות את הפגיעה בהקשר רחב יותר שאינו כבול לכאב. כוחה של הסליחה הוא בכך שהיא אינה תלויה בתגובת הפוגע, בחרטתו, או אפילו בנוכחותו. הסליחה היא המתנה שאנחנו מעניקים לעצמנו, הדרך שלנו להצהיר: אני לא אתן לפגיעה ההיא להמשיך לשלוט בחיי ובשמחה שלי, הסליחה משחררת אותי.
לעומתה, מחילה היא בראש ובראשונה פעולה שיפוטית מוסרית. המחילה מתייחסת להיבט ה"חוב" או ה"עוול" שנוצר, ומתמקדת בשאלה האם הנפגע מוותר על דרישתו לעונש, תגמול, או החזרת החוב המוסרי. המחילה היא הבחירה ההחלטתית שבין בני אדם, המתרחשת לרוב לאחר שהפוגע מביע חרטה ומבקש מחילה. במחילה, הנפגע מצהיר: "אני משחרר אותך מהחוב המוסרי כלפיי, אינני תובע עוד את הדין על הפגיעה." חשוב לזכור: מחילה אינה בהכרח זהה לסליחה. אדם יכול למחול מסיבות פרגמטיות או חברתיות, ולהחליט "להתקדם הלאה" מבחינה התנהגותית, אך עדיין לשאת טינה פנימית וסמויה בלב. המחילה היא צעד מוסרי המהווה גשר, אך הסליחה היא השלמה רגשית. המחילה משחררת את הפוגע מהחוב המוסרי.
פיוס הוא שלב השיקום של מערכת היחסים עצמה, והוא יכול להתקיים בשני רבדים. קיים פיוס פונקציונלי (התנהגותי), שהוא חידוש הקשר והתקשורת לטובת אינטרס משותף (משפחה, עסק). פיוס זה אפשרי גם כשהסליחה הרגשית עדיין לא הושלמה, היחסים "טובים" כלפי חוץ, אך הטינה עדיין רוחשת ברקע. לעומתו, פיוס מהותי קורה כאשר יש כנות, תיקון אמיתי של המעשה (מעשים, לא רק מילים) ורצון הדדי לבנות מחדש אמון מלא. הפיוס, על כל גווניו, בונה מחדש את המסגרת החיצונית, אך נדרשת עבודה רגשית עמוקה של שני הצדדים כדי שהוא יהיה יציב ומהותי באמת.
בעוד שמחילה ובודאי פיוס דורשים סוג של שיתוף פעולה עם האחר, הסליחה היא המעשה הבלתי תלוי, החזק והעצמאי ביותר שלנו. גם אם אין מחילה ואין פיוס, כשהפוגע אינו נוכח, אינו מכיר או אינו משתנה, עדיין ניתן וחשוב לבחור בסליחה, המאפשרת ריפוי אישי ותמיד אפשרית.
סליחה ויום כיפור: יש דימוי שמלווה אותי במיוחד בימים האלה: אדם שנפגע, ובשעה שהפגיעה עצמה כבר חלפה, הוא ממשיך לשאת על גבו את המשקל שלה. כובד עודף, שכבר איננו קשור להווה, אלא לעבר. יום כיפור מזכיר לנו שאפשר להניח את המשא הזה.
רוב תפילות היום הקדוש מציירות את האל כדמות סלחנית, מלא רחמים וחנינה. אנו אומרים שוב ושוב: “מוחל עוונות עמו… מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים”, “חתמנו בספר מחילה וסליחה וכפרה”. זהו קול שמדגיש לא את הכובד אלא את האפשרות להאיר את חיינו דרך הטוב, דרך מה שנכון וראוי בנו.
אבל חשוב לזכור, יום כיפור איננו רק יום אחד בלוח השנה. הוא פותח תהליך שנמשך הלאה, אל תוך החיים, עד שמחת תורה ואף הרבה מעבר לכך. ביום הזה אנחנו מבקשים סליחה מאלוהים על חסרונותינו ומתחננים לרחמיו, ואנחנו גם מכוונים לבקש סליחה ממי שפגענו בו. אבל יש כאן עוד קריאה שקטה, לעבור תהליך של סליחה גם כלפי מי שפגע בנו. לא להישאר תלויים בבקשת סליחה שלהם, אלא להעניק לעצמנו את החירות לשחרר.
וכאן חשוב להבין, סליחה איננה אירוע חד פעמי, אלא תהליך הדרגתי. לא צריך לסלוח “באחת” ואין צורך להרגיש אשמה אם זה לא קורה מיד. אפשר להתחיל בצעד קטן להחליט שאנחנו רוצים לשחרר, גם אם עדיין לא מצליחים לגמרי. כל צעד קטן של שחרור וכל רגע שבו אנחנו בוחרים לא לשאת את המשקל, הוא ניצחון.
כאן נכנסת גם קריאת חז”ל: מהו חנון; אף אתה היה חנון, מהו רחום; אף אתה היה רחום. אם האל נתפס כסולח, הרי שגם אנחנו מוזמנים לנסות ולהידמות לו. להקל מעל עצמנו, להניח את המשקל, וליצור בלב מקום חדש, מקום של חמלה, של מחילה, ושל חירות פנימית.
ביום שאחרי יום כיפור, כשהלב עדיין מהדהד מתפילות היום, זהו אולי הזמן הטוב ביותר להניח את המשקל הישן ולהתחיל לצעוד קדימה בלב קל יותר.
חוויות של החזקת כעס הן כנראה אוניברסליות. לפני שנתייחס לנושא, כדאי לשאול את עצמנו, אילו מחשבות נוספות מלוות את הכעס? מי נפגע מהכעס שנמצא בתוכנו? האם אנחנו יכולים לזהות דפוס או סיפור החוזר על עצמו? כיצד הכעס משפיע על מצב הרוח שלנו? מהו הרווח בשימור הכעס? האם זה מעניק לנו כוח, שליטה או הגנה מפני פגיעה עתידית?
כדי לשחרר כעס, חשוב מאוד קודם כל לאפשר לו ביטוי. כעס שאינו מקבל מקום נתקע.
כשאנחנו ממהרים למחוק אותו, להתעלות מעליו, "לסלוח מהר מדי" אנחנו לא באמת משחררים אותו, אלא דוחקים אותו פנימה ושם, מתחת לפני השטח, הוא ממשיך לפעול, לבעור חרישית, להשפיע עלינו בלי שנהיה מודעים לכך.
ביטוי זה אין משמעו לפרוק את הכעס על אחרים, אלא להכיר בו, להקשיב לו, להבין על מה הוא מגן. אפשר לכתוב אותו, לומר אותו בקול, לשתף אדם בטוח, לבכות, לרעוד, לתת לגוף וללב לספר את הסיפור של הכאב שמאחוריו. רק כשהכעס זוכה להיראות, רק כשהוא זוכה להישמע, אפשר באמת להניח אותו.
יש רגשות שבאים והולכים כגלים, ויש רגשות שבאים ושותקים בתוכנו. הכעס, לעיתים, שותק. לא כשתיקה של רוגע, אלא כשתיקה של אש כבושה. הרי פעם הוא בער, בלהט של צדק, של כאב, של הגנה עצמית. אבל הזמן חלף והכעס לא. הוא נשאר בתוכנו כמו גחלים כבויות שמעלות עשן, כמו חוט דק ובלתי נראה שקושר אותנו שוב ושוב אל הרגע ההוא, אל הפצע ההוא.
הכעס קושר אותנו לפגיעה, מעמיק את תלותנו בה ומעמעם את היכולת שלנו לראות את עצמנו מעבר לה. הכעסים הישנים הם כמו חפצים ישנים שאגרנו בעליית הגג של הלב, איננו משתמשים בהם עוד, אך הם תופסים מקום, מקום שדרוש לנו כדי לחיות, לאהוב, להתחדש ולחלום.
זכרו שסליחה אינה ויתור על צדק, ואינה מחיקה של מה שקרה. היא איננה מחייבת אותנו לשוב אל מי שפגע בנו או להתכחש לכאב. הסליחה היא מעשה של חירות: החלטה מודעת להפסיק לשאת את העבר כמשא ולשוב ולשכון בתוך ההווה שבו ליבנו יכול לפרוח.
במסורת ישראל, חודש אלול וימי הסליחות נפתחים בקריאה: "שובו אלי ואשובה אליכם". זו אינה דרישה של אשמה, אלא הזמנה של קרבה. הקרבה הזו יכולה להתחיל בשיבה אל עצמנו, אל חלקי הלב שהודחקו מתחת לשכבות של כעס ישן. באופן זה, עם כניסת השנה החדשה, נוכל לצעוד פנימה, לא כמי שמושכים אחריהם שרשראות של עלבונות ישנים, אלא כמי שפורשים כנפיים חדשות אל עבר מרחבי האפשר של השנה החדשה.
הלכה למעשה, נציע לכם לאמץ פרספקטיבה חיובית על בני האדם, האם אנחנו ואלו אשר מסביבנו טובים במקורם ובטבעם?
לתפיסתנו בני האדם כולם טובים ורוצים לעשות טוב וחטא מלשון להחטיא (לפספס) הוא מעשה שאינו מחובר לאמת.
הרחיבו מחשבה זו לאט לאט. נסו לדמיין תינוק שזה עתה בא לעולם, גופו זעיר ושברירי, עיניו פקוחות בפליאה אל אור שלא הכיר, כולו תלוי בחסדי המבוגרים שיחזיקו אותו, יאכילו, יחבקו, ירגיעו. אין בו כוונה רעה, אין בו אגו או רצון לפגוע, רק בקשה עמוקה להיות אהוב ובטוח. וכעת דמיינו שהתינוק הזה, אחרי שנים רבות של חיים, כאבים, פחדים ואכזבות, הוא אותו נהג שחתך אתכם בכביש ואף זרק מילה פוגעת, גם בו עדיין קיים אותו גרעין רך, אותו זיכרון קדום של טוב. ההיזכרות בכך אינה מוחקת את הפגיעה, אך היא ממיסה את חומת הכעס, מזכירה לנו שמאחורי כל התנהגות פוגעת עומד לב אנושי שיום אחד פעם רק ביקש לחיות, לגדול ולהיות נאהב.
ראשית כל, זכור תמיד שאתה נפלא ❤ יחיד, מיוחד ובלתי ניתן להחלפה. יש רק אחד כמוך בכל העולם כולו.
זו שאלה חשובה הנוגעת לכולנו, הרי מי מאיתנו לא חווה פעם השפלה, עצרו גם אתם רגע לחשוב על כך ונסו לברר האם אירועים מסוג זה נוכחים אצלכם בתודעה.
זו שאלה המגיעה מתוך אמת פנימית והיא מבטאת את המקום שבו סליחה מפסיקה להיות רעיון תיאורטי והופכת לאתגר קיומי. כשמישהו צוחק עליך, משפיל אותך ומוריד את הביטחון שלך, לא מדובר רק בפגיעה חיצונית. זה כמו סכין שננעצת במעמקי הלב, במקום שבו זהות, תפיסת עצמי וכבוד נפגשים.
הדבר הראשון שכדאי לדעת הוא שהקושי כאן טבעי ולגיטימי. אין דבר פסול בכך שאתה מרגיש שמאוד קשה לסלוח. להפך, הקושי הזה מעיד על כמה יקר לך כבודך.
אבל כאן נכנס הממד העמוק של הסליחה: סליחה כזו איננה מתנה שאתה מעניק לפוגע. זו מתנה שאתה מעניק לעצמך. היא איננה "ויתור" או חולשה. להפך, היא אקט של חירות פנימית. ברגע שאתה סולח את בעצם אומר: "את הערך שלי לא אתם קובעים. גם אם ניסיתם להקטין אותי, אתם לא בעלי הבית על הלב שלי, על העצמי שלי" וזה רגע של עוצמה, של ענווה שקטה, אתה מגלה שבתוך כל השבר והפגיעה, יש לך את הכוח להחזיק את עצמך ולא לתת לאחרים לנהל את הרגשות שלך או לאתגר את התפיסה העצמית שלך.
ואז הסליחה איננה שכחה, אלא שחרור. לא שחרור שלהם, אלא שחרור שלך. כי כל עוד אתה מחזיק בכעס ובעלבון, הם עדיין שוכנים אצלך בלב, תופסים מקום שלא מגיע להם. ברגע שאתה סולח, אתה מחזיר לעצמך את עצמך.
זה לא קורה בזמן הפגיעה, זה גם לא קורה מיד אחריה, חשוב שיהיה מרחק בריא ומרחב שבו גם תאפשר ביטוי לאותם רגשות העולים עקב הפגיעה. זה תהליך עדין ועוצמתי ועצם ההבנה הזו היא כבר התחלה של ריפוי שיתעצם ככל שתפנים את דברים אלו וכך בעתיד אף תהיה חזק ועמיד יותר נוכח אירועים כאלו.
״בין סליחה עצמית לסליחה לאחרים״? מסתבר שקיימת בין שני אלו מערכת יחסים הדוקה עם הדדיות והתקדמות משותפת, ומי שמוביל מבין השניים משתנה מאדם לאדם וגם אצל אותו אדם מפעם לפעם. דבר בולט הוא שלעתים אנחנו נתונים במלכודת של האשמה עצמית, וכעס על מעשינו-אנו, וזה ממש עינוי עצמי שמפריע לחיינו, לא פחות ממלכודת הכעס כלפי אחרים. במקרים כאלו, לפעמים הסליחה לעצמנו מרגיעה משהו בתוכנו, מפחיתה את האיום של העולם עלינו, ואז אנחנו יכולים גם להתקדם עם הסליחה לאחרים. בפעמים אחרות, תוך כדי הסליחה לאחרים אנחנו מזהים גם את האשמה העצמית, ואט-אט היא פוחתת עד לנקודה בה אנחנו חשים שסלחנו סוף-סוף גם לעצמנו על טעויות עבר. בכל מקרה יש משהו משותף לשני התהליכים המקבילים: בשניהם יש זיהוי של פגיעה (עצמית - הטעויות שלי; של הזולת - הטעויות שלהם) וגם זיהוי של האשמה והכעס, ובהמשך יש תהליך של קבלה - קבלת חוסר השלמות של האחרים וקבלת חוסר השלמות שלנו. הקבלה הזו מאפשרת לנו לקבל שטעויות נעשות - על ידינו או כלפינו - ואז הסליחה היא מוצא של כבוד לקראת שלווה ואהבה. לסיכום - זיהוי, הודאה בפגיעה, הבנת האחריות, קבלה מלאה של האנושיות של כולם, שחרור נפלא תוך כדי יכולת גדלה לסליחה, ועד לחשיפת האהבה והחסד שקיימים בלבנו והוסתרו בגלל הכעס, שסיים את תפקידו עבורנו.
כמעט תמיד כשאנחנו חושבים על סליחה עולה גם השאלה של השכחה. שאלה האם אפשר באמת לסלוח אם אנחנו עדיין זוכרים את מה שהיה? האם סליחה אמיתית מחייבת שנמחק את הפגיעה מהלב ומהזיכרון, או שאולי דווקא ההיפך - האם אפשר לסלוח דווקא תוך כדי זיכרון?
מענה
סליחה אינה מחיקה של מה שקרה ואינה הזמנה לשכוח. להפך - הזיכרון הוא חלק מהזהות שלנו, והוא גם חשוב כדי שנוכל להציב גבולות, ללמוד מהעבר, ולהבין איך אנחנו רוצים להמשיך הלאה. השאלה היא לא אם נצליח למחוק את הפגיעה, אלא איך נבחר לחיות איתה.
רגע בפתחו של חודש אלול - חודש הרחמים והסליחות. חשוב לחדד, בשונה מהמקובל בימים אלו, כשאנחנו חושבים על האחר, על המעשים שלנו, על אנשים שפגענו בהם ועל תהליכים של בקשת סליחה. כאן בקהילה, כשאנו מדברים על סליחה, אנו מתכוונים בעיקר לתהליך פנימי שאדם עושה עם עצמו. זהו מסע של שחרור ממשקלם הכבד של הכעס, הטינה והמרירות. לא מדובר בהכחשה, לא בהעמדת פנים שהכול בסדר, אלא בשינוי היחס שלנו אל מה שהיה.
אפשר בהחלט לסלוח מבלי לשכוח. הזיכרון יישאר, אבל הוא כבר לא ישלוט בנו. במקום שהעבר ימשיך לנהל את הלב שלנו, אנחנו מנהלים את הקשר שלנו אל העבר. זהו שינוי עמוק שמחזיר לנו חירות פנימית – להרגיש, לאהוב, ולחיות בלי שהפצע הישן ינהל אותנו כל הזמן.
זכיתי לקרוא את השאלה המעולה שלך ונזכרתי במשל שאמר לי פעם דרוזי חכם (וחבר ותיק) : החיים דומים לטיול מאורגן. יש אחד שעולה לאוטובוס, סוגר את הווילון ופותח את הטלפון ורק כאשר מודיעים שיש עצירה לשירותים או לאוכל הוא יוצא ומרים את הראש לראות לאן הוא הגיע ומה עושים.
ויש אחד שלומד מראש לאן נוסעים וכל הדרך מסתכל על המקומות שעוברים, על הנוף ומתעניין בכל דבר סביבו, מקשיב להסברים של המדריך ושותף לנעשה סביבו.
הנמשל ברור....
בשלב מסוים אדם יכול לבחור בחיים איכותיים יותר, טהורים יותר, ובמיוחד עמוקים יותר. כשאדם בוחר לחיות ב"תודעה של סליחה" וזוכה להתבונן על הנעשה סביבו בעומק והבנה מיד הוא חש קלילות, עונג, ונוכחות בהווה ברמה אחרת.
בכדי להתחיל לחוות סליחה, חשוב להכיר בכך שסליחה היא תהליך ארוך. לאנשים שמעולם לא חוו סליחה אמיתית, זה יכול להרגיש כמו רגש זר לגמרי. הדרך להתמודד עם זה היא להתחיל קטן עם "פגיעות" קטנות יחסית, לא עם הטראומות הגדולות בחיים, אפשר לדוגמא להתחיל לסלוח לאדם שעקף אותך בכביש, או בתור לסופר. חשוב להבחין בין סליחה לצדק, הסליחה לא אומרת: "זה בסדר שפגעת בי", אלא "אני בוחר לשחרר את הכעס".
מכיוון שהסליחה היא מידה השייכת לבורא ולא לבני אדם אנו נדרשים להעמיק בתוכנו ולהגיע לנקודה האלוקית שבנו (הקיימת בכל נברא), מנקודה זו תוכל להתחבר לרצון וממילא גם לרצון לסלוח.
כמעט כל אדם מעדיף חיים שמחים, משוחררים ואיכותיים יותר. 🙂
הסיפור שלך נוגע בלב ליבה של הסליחה - המקום שבו הפצע טרי, גם אם עברו שנים, כי הוא נפתח מחדש. יש כאן שני מסעות שמשתלבים זה בזה:
מסע הסליחה לעצמך - על בחירות שנעשו מתוך אהבה ותקווה, גם אם הביאו כאב.
מסע הסליחה לאחר - על פגיעה, אכזבה, ועל הדרך שבה בחר ללכת.
הסליחה לעצמך מתחילה בהבנה עמוקה: פעלת אז עם הלב, עם הכוונה לבנות משהו טוב לך ולילדייך. זו לא הייתה טעות של אופי, זו הייתה בחירה של תקווה. החלק בך שמתקשה לסלוח הוא החלק שמרגיש שהיה צריך "לדעת טוב יותר". אבל החיים אינם מבחן עם תשובות מוכנות מראש. במצבים כאלה, עוזר לכתוב לעצמך מכתב מאותו מקום אוהב וחומל, כאילו את החברה הכי טובה שלך ולספר את הסיפור מחדש: לא סיפור של "נפלתי", אלא סיפור של "ניסיתי שוב, מתוך אהבה".
הסליחה לאחר אינה מחייבת אותך לקבל את מעשיו או להסכים איתם. היא גם לא אומרת לשכוח. היא בחירה לשחרר את האחיזה הרגשית בסיפור, כדי שהוא לא ימשיך לנהל אותך. לפעמים, הפוגע לא יכול לתת לנו את מה שאנחנו צריכים, לא מתוך רצון לפגוע, אלא מתוך חוסר יכולת פנימי. הכרה בכך לא מוחקת את הכאב, אבל מאפשרת להבין שהסגירה האמיתית לא תמיד תבוא ממנו.
שיחה בארבע עיניים יכולה להיות כלי משמעותי אם את נכנסת אליה מוכנה:
מה מטרת השיחה? הקלה רגשית? מענה לשאלות? פרידה מכבדת?
מה יקרה אם לא תקבלי את המענה שאת מקווה לו? אם את מרגישה שאת מסוגלת להישאר שלמה גם במקרה כזה, ייתכן ששווה לנסות.
בשיחה עצמה, כדאי לדבר על רגשותייך בגוף ראשון ("אני מרגישה...") ולהימנע מהאשמות, כדי לאפשר מרחב פתוח יותר.
ולבסוף, חשוב לדעת שלפעמים "סגירת מעגל" היא פנימית. היא יכולה להתרחש דרך כתיבה, טקס אישי, שיחה עם איש מקצוע, או אפילו דמיון מודרך שבו את אומרת לו את כל מה שביקשת לומר – ומשחררת.
הסליחה, בסופו של דבר, היא מתנה שאת נותנת לעצמך. היא לא משנה את העבר, אבל היא משנה את המקום שבו את חיה את ההווה ומחזירה לך חופש לנשום, לאהוב, ולנוע קדימה.
אנונימית יקרה, שאלה טובה שמתייחסת להתנהלות היומית שלנו והקשר לסליחה. האם סליחה באה רק אחרי פגיעה ברורה וכואבת, או שהתנהגות רגילה, בלי כוונת זדון, מצטברת עד לפגיעה לא נעימה שמעוררת כעס עוד פחות נעים? אחד הדברים שאנחנו לומדים בקורס הסליחה זה לנסות לראות את העולם דרך העיניים של האחר. זה חלק מפיתוח הכושר של הסליחה. לראות דרך עיני האחר, במיוחד כשהאחר הוא קרוב ואהוב, וזה אומר לנסות לרגע להבין את המצוקה שלו, תחושת ההכרח והחובה שלו וגם נקודות התורפה שלו. מה שכתבת משקף מציאות שהרבה אנשים מרגישים איתה הזדהות, במיוחד כשהטכנולוגיה והתקשורת התפרצו לחיינו באופן שהפך אותן למלוות הקבועות שלנו, ולא כולם מעוניינים בכך. מצד שני, את בטח חושבת, למה אני צריכה להיות זו שמבינה ואמפתית ומתחשבת? למה הוא לא מתחשב? ואת בוודאי צודקת, לשיטתך. ואולי גם הוא צודק, לשיטתו. והכעס יוצר מריבות, מתח ותסכולים, והאם זה צודק לכם? הסליחה מציעה מוצא נהדר עבורך כדי לא לצבור כעס ולא להגיע למריבה. היא בעצם חיונית לך, כדי שהזוגיות תמשיך להיות אוהבת כמו שהיתה עד היום. הסליחה היא מתנה עבורך ועבורו, אבל היא לא באה במקום הצורך הברור לייצר ביניכם תקשורת ישירה, לא טכנולוגית, שכל אחד יבין את השקפת השני, ויחד תגדירו לעצמכם מה נכון לכם, עם ויתורים הדדיים מתבקשים. הסליחה שלך יכולה לשחרר את הרגש שמכשיל הידברות כזו, ולכן היא יכולה לעודד את התקשורת המיטיבה שקצת חסרה כאן. בהצלחה. ספרי לנו באנונימיות איך זה מתפתח. אנחנו כאן כדי לשמוע וללמוד ממך.
זו שאלה טובה שחוזרת הרבה פעמים. נזכור שסליחה היא תהליך אישי - אני לעצמי. היא לא מכוונת לפיוס. לכן, גם כאשר האדם עליו אנחנו כועסים כבר הלך לעולמו - ברוך דיין האמת - אנחנו לפעמים נשארים עם הכעס. האדם איננו עוד כאן, והכעס ישנו, ודרך הכעס אנחנו חווים עדיין את הפגיעה שנפגענו מאותו אדם. תהליך הסליחה משחרר אותנו מהכעס ומחווית הנפגע. הוא מאפשר לנו להמשיך הלאה בחיינו, משוחררים מהזכרון הלא נעים ומההשלכות שלו. תהליך הסליחה יוצר שלום בינינו לבין עצמנו, וגם בינינו לבין הזיכרון או הדימוי של הפוגע אצלנו. אז למעשה, העובדה שהאדם הלך לעולמו לא משנה כלום לתהליך הסליחה - אנחנו עובדים לפי המפתחות של הסליחה ומשחררים את הכעס והטינה ואת המצוקה שנמצאת אצלנו, וממשיכים הלאה בחיינו. אפשר להוסיף גם תפילה לנשמת אותו אדם, ברוח האמפתיה שתהליך הסליחה מציע לנו, בה נאחל לנשמה המשך מסע מוצלח בעולם שכולו טוב, כאשר הסליחה שלנו אולי אפילו משחררת מחסום עבור אותה נשמה, ובעיקר משחררת מחסום אצלנו.
נתחיל בכך שמדובר ביכולת לראות את הפוגע כאנושי - כאדם שכנראה בנסיבות כאלו ואחרות החליט לפגוע ואכן רצוי לראות אותו דרך עדשת הרחמים ואף האהבה. התשובה נמצאת, פעמים רבות, לא רק במה שאת רואה אלא גם באיך שאת מרגישה תוך כדי. אם ההסתכלות הזו מלווה בשקט פנימי, ביכולת להמשיך בחייך מבלי שהכאב מנהל אותך, ייתכן שמדובר בפרי של ריפוי ובשלות. לעומת זאת, אם התחושות האלה נושאות מתח, הדחקה או צורך פנימי להוכיח ש"עברתי הלאה", ייתכן שעדיין יש שם שכבת הגנה.
אין דרך אחת וחד-משמעית לדעת, אך הגוף והנפש מרגישים. השאלה אינה האם יש בתוכך עדיין כאב, אלא האם הכאב הוא תחנה שמבקרים בה לרגע - או בית מגורים.
כן. לעיתים המילה סליחה נושאת איתה קונוטציות של עליונות, כאילו "אני הטובה, שמחליטה אם תסלח או לא". במצבים כאלה, דווקא הבחירה לא להשתמש במילה, אלא לחיות מתוך תנועה של שחרור, ראיית האחר כבנאדם שיצר נזק אך לא כיצור מפלצתי - היא בחירה עמוקה ואמיתית.
סליחה אינה חובה, אלא הזמנה. לפעמים עצם ההכרה בכך שאת משחררת את עצמך מהצורך בנקמה, מהחזקת טינה, מההיאחזות - היא סליחה, גם אם אינך קוראת לה בשם הזה.
הגבול אינו קו ישר, אלא יותר כמו אזור של בירור מתמשך. ענווה אמיתית ניכרת בכך שהיא אינה זקוקה להכרה - היא שקטה. סליחה מתוך עליונות תישמע לפעמים בטון פנימי של "אני יותר טובה מהם". ואילו סליחה ענוותנית תאמר: "כולנו פגועים ופוגעים, אני בוחרת לא לשאת עוד את הכאב הזה״.
ריפוי אמיתי כולל גם רגעים של חולשה, של כאב שצף. הגנות לא מודעות מתאפיינות בהכחשה או בהימנעות. אם את מרשה לעצמך להרגיש, גם אם רק לרגע, ואינך נבהלת מכך - את כנראה בדרך של ריפוי.
כאב ודמעות אינם עדות לחולשה או לחוסר ריפוי. להפך, פעמים רבות, הם מעידים על כך שהלב שלך פתוח, שהנפש מרשה לעצמה להרגיש. השלמות בתהליך אינה בהיעדר כאב, אלא ביכולת לשאת אותו, להתבונן בו, ולחזור אל עצמך.
גם כשפצע מחלים, נותרת לעיתים צלקת רגישה. היא לא מדממת עוד, אך היא שם, כעדות לחיים שנגעו בכאב והמשיכו לבחור בחירות.
לסיכום,
היכולת שלך לשאול שאלות כאלו מעידה על רגישות עמוקה ורצון כן לבדוק את עצמך בתהליך כן ומתבונן. אין צורך למהר להכריע אם "סלחת" או "החלמת". המסע עצמו, עם כל רגעי האמת שבו הוא הריפוי.
שאלה עמוקה ונפלאה.
מה קורה לאחר תהליך הסליחה? לאן זה מוביל?
לאחר תהליך הסליחה - אם הוא נעשה באמת, בלב שלם, מתוך כנות ומחויבות פנימית מתחיל להתרחש שינוי עדין אך עמוק. רגשות כמו כעס, כאב ועלבון מתחילים לאט-לאט לשחרר את אחיזתם. הם אולי לא נעלמים בן רגע, אך הם כבר לא מנהלים את הלב. נוצרת בתוכך תחושת שקט חדשה, תחושת חירות מהעבר, מהפגיעה, מהכבלים שהסיפור ההוא החזיק בך כל כך הרבה זמן.
כשמשהו משתחרר בפנים, נוצר מקום לחמלה גם כלפי עצמך וגם כלפי אחרים. פתאום אפשר להסתכל על מה שקרה ממרחק, בלי להילכד בתוכו, ולחזור ולהרגיש שאת ראויה. הסליחה משקמת גם את תחושת הערך העצמי שנפגעה לעיתים עמוקות בתוך הפגיעה.
ולפעמים, בלי ששמים לב, משהו בך נעשה רך יותר, שקט יותר, בטוח יותר. את לא מגיבה יותר מתוך הפצע, אלא מתוך תודעה חדשה, בריאה, משוחררת. כמו אדמה שמתייבשת אחרי סערה, וכמו פרח שצומח לאט מתוך הקרקע, כך גם הלב אחרי הסליחה: הוא חוזר לנשום. לא מתוך שכחה, אלא מתוך בחירה לא להיאחז עוד במה שכבר איננו.
כך נראית הסליחה כשהיא נושאת פרי: ריפוי, הקלה, ושוב אפשרות לאהוב, לבחור, ולנוע קדימה בחיים מתוך חופש פנימי אמיתי.
במבט אחר, תהליך הסליחה איננו משהו עם התחלה וסוף, אלא אימוץ של דרך חיים והשקפה על החיים. ההשקפה לא מסתיימת כמובן, אלא רק מתחזקת כאשר מתמידים בדרך החיים אליה מכוונת הסליחה, דרך חיים שיש בה רגישות לזולת, הבנת המורכבות של החיים, ויכולת גדלה לחרוג מהריכוז העצמי שלנו. שלווה גדלה - אמרנו? אהבה שנובעת מאיתנו, אמרנו? אלו חלק מהאפשרויות, אותן נפגוש מתישהו כחלק בלתי נפרד מדרך החיים של הסליחה.
שאלה טובה וחשובה, שגם מצביעה על גבולות הסליחה.
כאשר הפגיעה עדיין נמשכת, אנחנו נשקיע את מירב המאמצים לעצור אותה.
עצירת הפגיעה נעשית:
על ידי פעולות חיצוניות, כמו התרחקות ממשפחה פוגעת.
וגם פעולה פנימית, כמו הורדת הציפיות מהמשפחה.
עד כמה שזה לא קל לקרוא ומאתגר, הנמכת הציפיות הטבעיות משחררת, עוזרת להתרחק – ואז אפשר להתחיל לדבר על תהליך הדרגתי של סליחה, בהתאם למפתחות של תרפיית הסליחה.
אפשר גם לפתח סוג של אמפתיה כלפי המשפחה הדוחה –
אבל רק אחרי שמתרחקים ומורידים ציפיות!
ההבנה שמדובר במוגבלות שלהם, היא שמאפשרת לפעמים לסלוח.
ואז את יכולה לנקות את הלב שלך – על ידי סליחה שמיועדת עבורך, כדי להקל עלייך.
בדרך כלל תהליך כזה אפילו מסייע לא להיפגע – דרך הנמכת הציפיות.
מעבר לכך, חשוב להבחין בין סליחה לפיוס:
הסליחה אינה מחייבת מפגש בין הצדדים, השלמה או תיקון הקשר.
הסליחה היא תהליך פנימי ואישי, שנעשה בראש ובראשונה למענך.
זהו מסע של ריפוי וצמיחה, שאינו תלוי בהכרח בנוכחות הצד הפוגע.
עם הזמן, ואם תבחרי בכך, תוכלי לפתוח את הלב גם כלפי הפוגע ולמען המעגלים הרחבים יותר.
הסליחה איננה פעולה חד-פעמית – אלא דרך חיים,
עמדה פנימית שמבקשת להשתחרר מהכאב, לבחור בחמלה, ולנוע קדימה מתוך חופש נפשי.
קודם כל, את צודקת 🙂
וגם כשאת טועה – את צודקת.
ועכשיו ברצינות...
בנוגע לבן זוגך, הרי מילדות ביקשו ואף הכריחו אותנו לבקש סליחה על מעשים שעשינו ולכן בבגרות אנו עושים זאת באופן אוטומטי ולעיתים ללא מחשבה עמוקה על שעשינו. ייתכן שחשוב שתבקשי מבן זוגך שלא יבקש סליחה מיד, אלא ייקח את הזמן לחשוב על שקרה ואז אולי בסליחתו גם יסביר על מה הוא מבקש סליחה.
בנוגע אלייך, חשובה הסבלנות והיכולת לראות אותו דרך עדשת האהבה למרות מה שעשה.
לפעמים קשה לנו לבקש סליחה כי זה מרגיש כמו ויתור על עצמנו, על הצדק שלנו, על התחושה שראו אותנו כמו שהתכוונו.
אז חשוב לזכור שסליחה אמיתית לא באה במקום הצדק – היא באה בשם הקשר ולמענו. היא לא אומרת: “אני לא בסדר”, היא אומרת: “אתה חשוב לי יותר מהרצון להוכיח משהו”.
כדי לומר סליחה בקלות רבה יותר, שווה לנסות להוריד לרגע את כובע ה"מי צודקת" ולחבוש את כובע ה"מה יותר חשוב לי עכשיו בזוגיות שלנו?".
לפעמים, דווקא כשתרשי לעצמך להיות פגיעה – את בעצם הכי חזקה.
וסליחה, כשאומרים אותה מהלב, יכולה להפוך לרגע מקרב, לא רגע של חולשה.
הסליחה מציעה לנו בדיקה של מה חשוב לנו, ומה הערכים עליהם נבנה את מערכות היחסים שלנו. האם הכבוד והצדק, שלפעמים מרחיקים אותנו מהיקרים לנו, או האהבה והסליחה, שהן תמיד מקרבות? וכשאנחנו בוחרים בדרך הסליחה והאהבה, אין לנו בעיה להתנצל או לסלוח, כי אנחנו מתקרבים. ואז מגלים שזה גם מביא לצדק, אפילו נעלה יותר, הצדק של האהבה.
אז אם תתני לסליחה לצאת פשוטה, בלי "אבל" ובלי נספחים – את תגלי שאת עדיין צודקת. רק עכשיו גם מחוברת ❤
bottom of page